פורסם במקור באתר הלא רשמי- 1999.
ברי סחרוף 38, אוכל שותה ומזיין כרגיל – מאת: עינת פישביין, מובא מתוך עיתון "תל אביב" 8.12.95
אז זהו, שלא כל כך
הוא לא אוכל הרבה, בעיקר מעשן, ולגבי העניינים האחרים לא יפה לשאול. חוץ מזה הוא מוציא עכשיו דיסק חדש שכבר מסתובב חזק ברדיו. ראיון בלעדי
פעם, אולי לפני חצי שנה, במשרד פעלתני והומה אדם, ישבו ברי סחרוף ורמי פורטיס בפוזה בטלנית כלשהי והגיגו על העתיד. כן מוסיקה, לא מוסיקה, פרנסה מה פרנסה, עד שפורטיס קפץ פתאום, עם מנורה מהבהבת מעל הראש, והעלה את הרעיון המהפכני: הם יפתחו מכולת. "מכולת פורטיסחרוף", אמר בקול חולמני, וידו משרטטת באוויר את השלט, "כל שינקין תבוא לקנות שם רק בגלל השם". סחרוף נדנד קצת את ראשו בהסכמה, בטח דמיין עצמו לרגע כמכולתניק שכונתי, ואז נזכר שאף אחד מהם לא חולה על השכמות ודברים שכמו ספקים וסחורה דורשים מטבעם אחריות והתמדה, מסוג שדי זר להם. "אח, איזה מכולת זו תהיה", התלהב פורטיס עוד יותר, "יהיו על המדפים שלושה דברים עתיקים, רקובים, אף פעם לא תגיע הספקה חדשה. כולם יבואו ". השבוע, דקה לפני צאת תקליטו השלישי, ישב ברי סחרוף בפוזה של מתראיין והרהר בעתיד. "לפעמים אני חושב", אמר, "שאם עוד שנה שנתיים אני לא אעניין אף אחד, והמוסיקה שלי לא תעניין, ואף אחד לא יציע לי להפיק לו תקליט, אני אפתח בית קפה, קפה של בוקר. מהבוקר אני אכיל אנשים בחביתות וקפה, ובערב אני אשב ואנגן לעצמי". ואז הוא הסתכל החוצה, על השמש, לקח עוד שלוק מהקפה ואמר הפעם ממש ברצינות: "זה באמת נראה לי רעיון נחמד. הכי קרוב ללעשות מוסיקה
סליחה, מה בין מחבת למגבר ?
"במקום לכתוב שירים, אתה מכין חביתה. זה נכון".
מה נכון, אתה מתייחס לשיר כמו לחביתה ?
במובן מסוים כן. אתה נותן מעצמך לאנשים, רק בצורה אחרת. זה הסיבה שיש לי בעיה עם זה שאת מראיינת אותי עכשיו, ולא את בעל המכולת מהפינה"
המכולת של פורטיס ?
"לא, אז זו הייתה בדיחה. עכשיו אני רציני. אני לא מבין למה אני יותר אייטם בגלל שאני מוסיקה, מסנדלר שעושה נעליים".
אין הבדל ?
"אני חושב על זה לפעמים, והמסקנה שלי היא שאין הבדל. אין הבדל בין לכתוב שיר ולתקן נעל".
מה עם אמנות וכאלה ?
"מאוד קשה לי עם דיבורים על אמנות. אני עוד לא הבנתי לפי איזה קריטריונים, גם בתוך העולם של המוסיקה, מחליטים אם אדם הוא אמן או סתם נגן. מה ההבדל ?". אולי אין הבדל. אולי זו התשובה לכל השאלות שהאיש הזה, סחרוף, מעורר בחמש שנים שהוא מסתובב בשטח: למה הוא לא אחד מראשי רשימת כוכבי הרוק המקומיים, כמתבקש ממוסיקאי ותיק בעל נתונים כשלו ? למה מכירות התקליטים שלו מדשדשות בסביבות ה – 2,000 המעטים? איפה הוא ? מי הוא ? ולמה, לעזאזל, הוא לא מדבר איתנו ?
אם סחרוף צודק, ואין הבדל מהותי בין סריגת גרביים והוצאת תקליט, יכול להיות שהוא לא כוכב כי פשוט לא בא לו להיות, הוא לא מוכר תקליטים בטירוף כי אין לו חשק לעשות כל מה שצריך בשביל למכור, הוא נראה מנותק כי הוא אינו חובב שלוליות, סחבקיות ומדורי רכילות, והוא לא מדבר איתנו כי אין לו מה לומר לעם. כמו הרבה אנשים רק שאותם אף אחד לא ישאל את השאלות האלה. להם לא קוראים ברי סחרוף.
אבל לך כן. למה אתה לא סופרסטאר, כמו כולם ?
אני לא סופרסטאר כי אני לא רוצה להיות, וזה התברר לי סופית בשנה האחרונה. אני לא מנותק ממה שקורה, ואני שומע את האנשים אומרים 'הוא נראה טוב, הוא נשמע טוב, הוא מוכשר, הרבה זמן בשטח'. כבר הייתי במצב של להגיד לעצמי, אם תרצה אתה יכול. ואז הבנתי שאני לא רוצה.
אז מה אתה כן רוצה ?
"אם אני יכול, להמשיך איפה שאני עכשיו, לא עם הצלחות גדולות מדי ולא עם כישלונות גדולים מידי".
מה רע בלמכור 50 אלף תקליטים ?
לא בא לי למכור 50 אלף, כי אז לא אוכל להסתובב בדיזינגוף, כמו שאני יכול היום, וזה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, זה ישנה לי דברים בחיים, התייחסות של אנשים אלי, אולי שלי אל עצמי, ציפיות שזה ייצור ממני. כשאתה הכי למעלה, אפשר רק ליפול, ואז אתה מתחיל עם קאמבקים ועניינים. לא רוצה
זו תבוסתנות
לא חושב. אני מעדיף להיות באמצע כזה. לא אחד שמתעלמים ממנו לגמרי, אבל גם לא אחד שהולך ברחוב ואנשים מסובבים אחריו את הראש ואומרים את השם שלו
ועכשיו זה בטח לא קורה. ממש לא
זה קורה, אבל לא הרבה. גידי גוב, למשל, לא יכול ללכת ברחוב, אני בטוח. אני מצאתי לי שיטות להוריד את הראש ולהימנע מזה. אני הולך תמיד בפינות. אם אני רואה חבורה גדולה של צעירים, שנראה לי שיכול לקרות משהו, אני עובר לצד השני של הכביש
אבל למה ?
"זה מביך אותי, כמו שמביך אותי לעלות על במה ושיסתכלו רק עלי. אני לא האישיו, שלא יעשו ממני סיפור".
מה איכפת לך שבנאדם שאהב את התקליט שלך יבוא ויגיד לך את זה בתור למכולת
זה נחמד, אבל אם אלך ברחוב וכל הזמן כולם יגידו לי דברים, אני לא אוכל ללכת. אני אוהב ללכת ברחובות. תמיד אהבתי ללכת ברגל, את הקצב הזה. אתה לא בקופסא סגורה על הכביש עם עצמך. אני נהנה לראות אנשים, לקבל אוויר לקלוט את הרחוב. הצלחה מנקודה מסוימת ומעלה יכולה מאוד להפריע לי בכיוון הזה
אז יהיה יותר קשה ללכת ברחוב, אבל 50 אלף איש יאהבו את המוסיקה שלך, יתחברו אליה
"זה לא רע, זה טוב".
וזה גם מביא כסף
"אני לא צריך את הכמויות כסף האלה. אני אפילו לא אדע מה לעשות עם הרבה כסף".
תחיה, ככה, בסבבה
"אם, נגיד, אני זוכה במליון שקל בלוטו, מה אני עושה עם זה ? "
באמת מה ?
אני קונה לי בית, כי זה דבר נורא חשוב. אני מפקיד כסף לילדים שלי, שיהיה להם נוח יותר, ואני לא יודע מה אני עושה עם השאר. בטח מחלק אותו, למי שצריך, מסכנים, בתי חולים, צריך לחשוב מי באמת צריך. יש מוסדות אוטיסטים ופגועי מוח
אז תמכור הרבה תקליטים ותוכל לעשות את זה.
"אני ארוויח הרבה כסף, זה בדיוק מה שנראה לי שאעשה".
לפני ארבע שנים הוציא סחרוף את "הכל או כלום", התקליט הראשון שלו לבד אחרי מליון שנות פורטיס, אבל ההשפעות הפורטיסטיות עדיין ניכרו בו, ולו רק בשל העובדה שפורטיס השתתף בו. הוא כתב לו טקסטים, היה איתו באולפן, והשירים מהתקליט נכנסו גם להופעות המשותפות שלהם באותה תקופה. אחר כך הילד למד ללכת לבד. שנה אחרי זה הם נפרדו סופית. כידידים
חלפה עוד שנה, וסחרוף הוציא את "סימנים של חולשה". טקסטים הוא כבר כתב לעצמו, בסיועו של דן תורן, ועל המוסיקה הוא עבד עם רע מוכיח, כשהסמפלר והדיסטורשנים מככבים. "חם על הירח", ככה קוראים לרך הנולד שיוצא השבוע, נשמע אחרת. לחנים סחרופיים, טקסטים של סחרוף פלוס תורן, מינוס הסמפלר – שווה תקליט עם, בעיקר, המון גיטרות. הסינגלים הראשונים, "בואי הביתה", "77", "יומולדת", "מפנה מקום", כבר מסתובבים ברדיו עם כמות השמעות לא רעה בכלל. באולפן, בשבת, מישהו פתאום העיר את תשומת ליבו למחזה מוזר במצעד ההשמעות של הגל"צים: מקום שני – ברי סחרוף. מקום ראשון- הביטלס. די מכובד
עד לפני שנתיים לא כתבת מילה, ועכשיו הטקסטים זורמים לך?
אני לא איש של מילים. גם היום אני עדיין תופס בטקסט לא את משמעות המילה, אלא איך היא משרתת את המנגינה ואת השיר, את המוסיקליות שלה. כשאני כותב שיר יש את המנגינה, לחן, הרמוניה, ורק אחר כך המילים. שיר אהבה הוא כזה עוד לפני שהמילים באות
למה לא ניסית כבר בתקליט הראשון ?
לא חשבתי שאני מסוגל לכתוב, אז אספתי טקסטים מכל מיני ספרים, והרגשתי עם זה קצת מוזר. הלחנתי כשאני שר ג'יבריש ואז הלבשתי מלים, הלבשה עם לחץ. זה היה מחוסר ברירה. אחרי התקופה עם פורטיס, שהוא כן איש של מילים, נשארתי בלי מקור, והתחלתי לנסות בעצמי
תגיד, רק פעם אחת, למה נפרדתם ?
פשוט הגענו לרוויה מסוימת. זה היה חיבור ממש טוב, חשבנו דומה, והשירים שלו אמרו מה שאני רוצה להגיד. 'ניצוצות', למשל, זה שיר שהתחיל ממני, והוא רצה שאני אשיר אותו, וכתב אותו כאילו הוא חושב במקומי. להמשיך יחד היה פיתוי. אבל כשהתחלתי לשיר, ידעתי שאם נמשיך לעבוד יחד זה עדין יהיה הדבר ההוא. השירים היו נשמעים אותו הדבר חוץ מזה שאני שר אותם. היה כאן גם תהליך קצת אישי שלי, שאני נמצא כל הזמן עם מישהו שהוא בן אדם של מילים, כפול שניים, ואני, עד מתי אמשיך לפחד ממלים ? מה, אני לא יכול ? אנשים שרים דברים אללה יסתור, ואני לא יכול להעביר הרגשה במילים ?
איך עשית את זה ?
דן עזר לי מההתחלה. הוא אמר לי תשב ותכתוב דברים על דף, תפסיק לפחד ממנו. התחלתי למלא מחברות בדברים הזויים ודן היה מכוון אותי, בחלק מהמקרים עובד איתי עד שהטקסט סגור. אני זוכר השיר הראשון שכתבתי היה 'חבל שאת לא'. שרתי אותו פעם אחת, אמרתי 'ואוו' וצלצלתי לדן להגיד לו שיש לי טקסט. עכשיו אני פשוט יושב עם הגיטרה ושר, דברים שקופצים לי לראש, סתם משפטים, ובונה מזה את השיר
ויש לזה משמעות ?
אני מנסה להיות כאן הכי אישי וללכת עם אסוציאציות פרטיות לגמרי. הכי חשוב לי שזה יתאים לשיר. אני מסוגל להחליף משפט שנורא מתאים לטקסט, כי הוא מפריע לי למלודיה או לא מסתדר עם אקורד אחד. אני עדיין מוסיקאי, ולא תמלילן. גם במוסיקה שגדלתי עליה, תמיד לטקסט לא הייתה משמעות בעיני מעבר לזה שהוא מתחבר לשיר. רק אחר כך הייתי יושב וקורא, נגיד שירים של בוב דילן, ואומר איזה יופי שגם זה יפה
זה לא פוגע באמינות של מה שאתה שר ?
אמינות זה דווקא כן חשוב לי. אני בטח לא אשיר מילים שארגיש שבחיים לא הייתי אומר אותן. אני מחליף מילים שנשמעות לי גדולות, הופך אותן לקטנות, אמיתיות. בסך הכל המטרה היא שהשיר כולו יישמע טוב. אם יש טקסט סתמי ושיר טוב, אין לי שום בעיה עם זה. טקסטים על עטיפות, למשל, זה דבר שאני לא ממש מבין אותו. לא מבין מה המטרה, כי אני לא יושב לשמוע תקליט ובינתיים קורא טקסט. אולי רק כשאני רוצה להבין מה אומרים ולא מצליח, לא בתור שירה
אבל גם על עטיפות התקליטים שלך יש טקסטים
"בגלל זה אני מסכים, שאפשר יהיה להבין מלים וזה לא יישמע לאנשים כמו ג'יבריש
מילא לכתוב טקסטים, אבל לקח לך גם ים שנים להגיע למיקדימה של הבמה.
זה היה תהליך מאוד ארוך, וגם בקטע הזה פורטיס היה בשבילי, לא יודע, הוא מאוד עזר לי. לפני כמה שנים, כשכבר ידעתי המון במוסיקה, לא הייתי מסוגל לנגן כמה אקורדים ולהגיד ' זה שיר שלי'. לא היה לי בטחון בקטע הזה, ופורטיס היה שומע אותי, עוצר, ואומר 'זהו, ברי, זה שיר. עשית את זה'. הוא גרם לי בכלל לפתוח את הפה ולהתחיל לשיר
ממה פחדת ?
אולי מהקטע של חשיפה, אבל למה פחדתי מחשיפה אני בכלל לא יודע. אפשר להגיד שזה קשור לחוסר בטחו, אבל אני לא מאמין בהסבר הזה. הכל אפשר להדביק על חוסר בטחון, את זה שפורטיס פתוח ומוחצן ולא מתבייש מכלום. לי זה נראה יותר כמו פלוס ומינוס, יין ויאנג, הכל בנוי משני צדדים של אותה מטבע וכל אחד שייך לחלק אחר שלה. כל בן אדם בנוי מחומרים אחרים, ולי תמיד היה נוח עם זה שאני מנגן, וזה מה שאני ייודע לעשות הכי טוב. בשלב מסוים זה לא היה מספק. הרגשתי שאני רוצה יותר מזה
רוצה את הפרונט ?
לא. רוצה לעבוד על דברים שלי. גם עכשיו קשה לי עם זה שאני על במה וכולם מסתכלים עלי. אני מעדיף לעמוד בצד, להתעסק במוסיקה, ושכולם יסתכלו על מישהו אחר. לא נוח לי שם, אני עדיין לא הכי במקום הטבעי שלי
אתה לא נהנה להרגיש את האהבה של הקהל ?
"ממש לא. אם המצב היה יכול להיות אותו הדבר, רק שמישהו אחר יעמוד שם במקומי, זה לא היה נורא מפריע לי ".
זה לא מוזר ?
"לי זה נראה טבעי לגמרי. מוסיקה, בדרך מסוימת, מעלימה לך את האגו, וזה מה שאני אוהב בה. לחבר דברים, זה מה שמעניין אותי, שאנשים יתחברו למשהו, מצידי שרק יתחברו למוסיקה ולא יזוזו ולא יסתכלו עליי. במין טראנס, אתה מעביר רצונות ודברים שהם אתה ומתחבר לדבר יותר גדול. ככה זה קורה לי, אני מאבד את עצמי, ובפירוש הייתי רוצה שזה יעבור גם לקהל".
על הבמה אתה לא משדר שום חוסר נוחות. להפך.
אני מופיע כבר 20 שנה. אולי זה פשוט דבר שעשיתי המון וזה נותן עכשיו תחושה של איזי. אני לא פוחד כשאני על הבמה אבל גם לא מקבל תחושת כוח ורוצה שכולם יתמקדו בי. אני רק רוצה שהם ישמעו מוסיקה וישכחו את עצמם, כמו שאני שם שוכח את עצמי. ששם יהיה החיבור בינינו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה