28 בנובמבר 2011

זאפה ירושלים טירוף

פתח לנו שער, המשך יבוא.




מתחילים במכוניות. לחישות. הפנסים של התאורה עוד לא רעדו. הטירוף בדרך. ניסו לגרום למקום להיות פלצני ואליטסטי. ניסו.
אבל הירושלמים מנצחים הכל, אם זה הבחורים הצעירים עם הכיפה וטריקו (בלבד!) בחוץ רק בחוץ בקור מקפיא, אם זה המיקום
מזמין האורחים סמוך לגן הפעמון בנוי באבן ירושלמית (ולא רמת חי"לי מנוכר להחריד) אם הפינת עישון (המקורה!) הקורצת להיא
בקיבוץ גלויות (יש כזו למעלה, אם ממש מתאמצים לחפש, גם כן מקורה). אז זה לא הלך להם. כמה חבל, אווירה חברית ומזמינה
בזאפה. קשה להאמין. נו שוין,



אז נחמה. מאמא. בתל אביב אין סתיו (איזה התלהבות ירושלמית פורצת ומפתיעה! "לנו יש ול-כם אין" שכזה, כל כך ילדותי וחמוד).
פתיחה כתמול שלשום. משהו בעיני, או באזניים יותר נכון, נשמע ונראה מתגלגל וזורם בעשיריה הפותחת בסט הנוכחי. קשה לי להסביר.
אך לפתע, חלה תפנית. השיר השמיני לפי הסט שכתב לאונרדו מתחיל.



איזה יופי של סולו. שיר שמיני. מכאן הכל השתנה. עבודה מעולה וסולו מרתק ומקפיץ של האיש. הסבב המגניב של כל נגן עם
ה"תראו איזה מגניב הסולו שיכול לצאת לי" הרחיב את אופקיו והגיע העת של הפגנת יכולות של חטיבת הקצב. ניחוחות אה לה
מובי דיק סטייל זפלין מגיעים מהבמה. ולמי שעוד לא הבין, במילים פשוטות, מנצור הביא אותה במ-ה זה סולו מגניב לבשבילך.



וזה לא נגמר שם. הו לא, שלא תבינו לא נכון. השמועות נכונות. דובר על הברלה טובות בעניניי סולואים חדשים ורענון סט ליסט.
אז שתי פנים. אז אבק. אז נכנע. אז רואים , שלא רואים. ומי שלא נמס ברואים שילחץ ALT+F4 ומשם ימשיך החוצה.
לחץ. אז בואי. מה פתאום.



ספרים יכתבו ומאמרים ילמדו על ההולכה של הבס בפתיחה של נחמה. ואוי ואבוי לנו אם הדבר יעבור בשתיקה ועל סדר היום וכיוצ"ב וכו'.



הכל נמחק . (ונכתב שוב עד לשורה זו). הפסקת חשמל is a bitch. עובר ללפטופ, לא עוד נייחים.
שלב הבא, עט ונייר. כמו פעם.



כמו שפעם היו אומרים על אבן שושן כשהיינו ילדים, בויקיפדיה צריך לשים את התמונה של הבחור הזה ליד הערך וירטואוז.
הבנתי שזה לא מסובך כל כך היום להיות אנציקלופדיין מן המניין.



פעם פעם, היה צ'ט (בכתום שחור), והיה באנר עתיק (באנר בהגדרה זה עתיק, לא) שקרא למבקרי האתר להכנס
ולבקר באותו "חדר", תחת כותרת שיווקית למחצה משעשעת "ברי אנלוגי בעולם דיגטלי" מישהו זוכר?



כמה דאגה יש על הבמה הזאת שהקצב ישמר. הכל היה בסדר. הביט במקומו מונח.



אז ככה זה נראה מאצלנו. בחו"ל יש הרבה אומנים שבשביל הכיף שלהם מגיעים חמושים בסלולרי ומתחילים לצלם. בשביל המשפחה, חברים,
סיפורים לנכדים וזכרונות. מעניין איך אנחנו נראים מהצד השני...המ...
ובלי קשר הלוואי והפורום יהיה כתום שוב. ושחור.



אינתעומרי. אייינתהע. הע. הע. ע-ומרי. את האיש היקר הזה צריך להוקיר. כי רואים שלא רואים. כי בום פם. כי יה הזלי.
אל תפסיק לעולם יא כישרון.



לפעמים חושבים שרק הקהל נהנה. אז חושבים.



יש כבר שיר וסולו קבוע עם הרגל על המגבר. מי שזוכר שיגיד.



כבר שחשבתי שזוהר זה אטרקציה בא האיש שלפנינו. התיפוף שלו כל כך מוסיף שזה לא יאמן. דרבוקה ודיסטורשן. תודו שלא חשבתם
שזה יכול ללכת. זה כמו לנגב סושי עם חומוס. או להקפיץ נודלס עם בקלוואה. רק בישראל.



האחד . אחד השירים היותר חזקים משמעותית באלבום. ולא נורא שארץ הפלאות יצא מהסט. עם כל החיבה שלי אליו, ויש המון ממנה
בהופעות זה לא מתלבש. אולי זה הסט או העיבוד העמוס שמתאים לאווירה חורפית בבית על איזה כוס קפה . פשוט טוב שהוא יצא.



יוארך הסולו של אורן בככה זה לאלתר ל5 דקות. לפחות.



וזה פה כי ארץ זרה. הגיע הזמן לנשום עמוק.



נסיים ברוח חדשה. זו דוגמה מצויינת לשיר שלדעתי שאסור, אסור, אסור לו לצאת מהפלייליסט, יש לי תחושה לגביו שהוא יהיה
אחד מהדברים האלו שהם מובנים מאליו ולומדים להעריך אותו רק אחרי שמאבדים אותו... ;)

2 comments:

  1. רם,
    כמה כיף לקרוא את מה שכתבת ולראות את התמונות.
    והפעם אפילו התעלית על עצמך.
    תודה.

    השבמחק