27 במרץ 2010

ברי סחרוף מדבר - יולי 1991

ביולי 1991, ביום הולדתו ה-34, הוציא ברי סחרוף אלבום סולו ראשון - "הכל או כלום". פגשתי אותו לשיחה וסחרוף דיבר. על סמים, אלבר קאמי ופרנץ קפקא והשכונה והילדות בבת-ים. מסמך

בנקודת הזמן ההיא, יולי 1991, סחרוף עשה צעד שנתפס כבלתי הגיוני. הוא עזב את חממת פורטיסחרוף ויצא לקריירת סולו. ברי עצמו ממעט להתראיין מאז ומעדיף לעשות מוזיקה ואלבומים שונים ומיוחדים. האחרון שבהם יצא הקיץ לחנויות והוא עוסק בשירת אבן גבירול. זה היה רגע מיוחד במינו, בשבילי. הייתי בן 28. סחרוף היה בן 34. ישבנו שעות ארוכות, מרתקות וטובות ואחר הצהריים התחלף לו בערב וירד הלילה, ואנחנו עדיין דיברנו. הנה תמליל השיחה.

תודה מיוחדת לבועז כהן על שהסכים לחלוק עמנו את המסמך. הכתבה נכתבה במקור ע"י בועז כהן עבור עתון "מוניטין" ומובאת באופן בלעדי בבלוג "לונדון קולינג".הקלק כאן למעבר לבלוג של בועז כהן

ברי, אני מוכרח לספר לך משהו. כתבת אחת חזרה למערכת השבוע, אחרי ההופעה שלך, והיא בכתה. מהתרגשות.
"מה אתה אומר?"

לא בגלל המוזיקה. בגללך.
"בגללי?"

כן.
ברי סחרוף כובש את פניו בידיו, ממבוכה. "זה גורם לי ל..."

מבוכה?
"כן...תראה...אני מרגיש מחוזר מאוד בזמן האחרון, אני מודה, אבל הקטע הזה של בחורות ומעריצות הוא לא ברור לי..."

מה לא ברור בזה? אתה נראה מצוין. אתה מנגן גיטרה. היית ב'מינימל קומפקט'.
נו, די, באמת..

אני לא צודק?
"לא אמרתי שאתה לא צודק. אבל זה...מביך אותי.."

קשה לך עם הערצה של בנות?
 "הקטע הזה של בחורות ומעריצות בא לי בשלב נוח בחיי. כשאתה בן 20 זה מסחרר אותך. אני נהנה ממחמאות ואפילו מגילויי הערצה, אבל זה לא מוציא אותי משיווי משקל. יש לי אישה, יש לי שני בנים קטנים בבית..."

אף אחד לא יודע את זה!
"כן. שניים יש לי. איתי בן שש. יונתן בן שנה.  תענוג גדול, ילדים".

תגיד, איזה ילד היית?
"נולדתי באיזמיר, בטורקיה, אבל בגיל צעיר, בערך בגיל שש, כבר עליתי עם ההורים שלי לישראל והשתקענו בשכונת רמת יוסף בבת ים. סיפור די רגיל של ילד זר, חדש בשכונה, עם מבטא, שמנסה להתאקלם בסביבה, עם השם המשונה שלו".

משונה?
"כן. סבלתי נורא מהשם שלי. כל הזמן ניסו להחליף לי אותו. ניסו לי לקרוא לי ברוך ואפילו דובי וקיבוצניקים שפגשתי התעקשו לקרוא לי בְּאֵרִי ...ממש זוועה. המצב הכלכלי של ההורים היה ממוצע, מאוד ממוצע".

במלים אחרות, מצוקה כלכלית.
"לא...לא...ממוצע.  תראה, זו היתה שכונת עולים וכולם באו ממעמד לא גבוה. לאף אחד סביבנו לא היה כסף. כולם היו פחות או יותר שווים. גדלתי בלי פטיפון בבית, רק עם רדיו.  אז אין בדיוק תקליטים שגדלתי עליהם. יותר שירים ומוזיקה ברדיו".

מתי התחלת לנגן?
"בערך בגיל 11. למדתי קצת בצורה מסודרת ועד היום אני יכול לקרוא תווים אם אני מאוד מתאמץ, אבל מהר מאוד הבנתי שאני רוצה לנגן רוק והתחלתי לעבוד לבד".

מה השפיע עליך, בכלל, לקחת גיטרה חשמלית?
"להקות רוק מחו"ל ואריס סאן ושלמה מזרחי, עם הגיטרה הלבנה שלו. היתה לו להקה, 'הבמה החשמלית', והוא בכלל לא נשמע כמו מישהו שגדל כאן. זה היה אחר לגמרי. ההשפעות שלי מעורבבות לגמרי. פופ צרפתי, שירים טורקיים, מוזיקה ערבית, רוקנרול אמריקאי, שירי משוררים ישראלים. כאילו לקחת הכל יחד וזרקת לסיר, וזה מה שיצא. רוק היה החוט שחיבר וקישר את כל ההשפעות האלה. ידעתי שזו השפה שלי במוזיקה".

היית בצבא?
הייתי. אבל אין לי שום דבר להגיד על התקופה הזו.

ואחר כך?
"הגעתי לתל אביב באמצע-סוף שנות השבעים, הכרתי את פורטיס והחבורה שהיתה סביבו. התחלתי לנגן עם 'מים חמים', שהיתה להקת הליווי של פורטיס.  בארץ התקשו לעכל את התיאטרליות וההתפרצויות האנרגטיות של רמי על הבמה. זה היה אחר לגמרי מכל מה שקרה במוזיקה פה".

קראו לפורטיס פאנקיסט. מסריח. משוגע.
"כן, נו. אתה מבין? הרי זו בדיחה ממש. פורטיס אף פעם לא היה פאנקיסט. הוא היה רוקר בדם, בלב, בנשמה. אבל פאנקיסט? אבל את 'פלונטר' קנו רק קומץ מעריצים והרבה אולמות היו סגורים בפניו, כי פחדו שיהיה שם הרס וחורבן המוני.  ההרגשה היתה שאי אפשר להתקדם מטר אחד בתוך המציאות המוזיקלית פה, אז ב-1980 פורטיס ואני עזבנו את הארץ, היינו באמסטרדם, אחר כך בבלגיה, ודי מהר הוקמה 'מינימל קומפקט'. זה היה עולם אחר. אולפני הקלטות. סיבובי הופעות ארוכים. חיים שלמים סביב המוזיקה. כמו שחלמנו".

באחד המסעות האלה הגעתם לישראל, ונעצרת בשדה התעופה. סמים.
"מצאו אצלי קוק. עצרו אותי. חקרו אותי. ההופעות המתוכננות בוטלו. השופטת שלחה אותי לשנה מאסר בכלא מעשיהו. השופטת ידעה שמדובר בכמות זעירה לשימוש אישי, אבל החליטה שצריך להכניס אותי לכלא למען יראו ויראו, כי לדעתה בני נוער רואים באמני רוק מודל חיקוי".

איך היה בכלא?
"אחרי שמונה חודשים השתחררתי, על התנהגות טובה. זו לא היתה טראומה כל כך גדולה, כי עבדתי בספרייה והיה לי זמן להשלים חורים בהשכלה. אני אוהב לקרוא, מאוד אוהב, ובכלא גמרתי את כל ספרי אלבר קאמי בצרפתית ואת כל כתבי פרנץ קפקא בעברית, שגרמו לי לפתח צורת מחשבה חדשה על הקיום האנושי".

באיזה אופן?
"קפקא כתב סיפורים שתמיד יש בהם התנגשות, איזשהו פרדוקס, בין האדם הפרטי לבין מה שקורה סביבו. אם הייתי צריך לצייר את זה, אז זה היה תמיד איש אחד, בודד, מול קיר גבוה, או טירה אטומה, או שער נעול.  איש אחד שמנסה להגיע לאנשהו, ולא מצליח, והוא לא יצליח, כי השיטה נגדו, והשוטר לא יעזור לו, והחוקים הפוכים לכל הגיון, והוא – האדם הפרטי תמיד יפסיד בקרב האבוד מראש הזה. יש משהו מדהים בקפקא, כי הוא יוצר בך חוסר נוחות, הוא מתאר מצב מטריד מאוד, בלתי נסבל ממש, אבל אתה לא יכול לעזוב את הגיבור שלו באמצע. אתה חייב ללכת איתו עד הסוף המר. ככה ב'המשפט', ככה ב'הטירה', ככה ב'הגלגול'..."  

משהו בך מזדהה איתו, עם קפקא?
"אני חושב שהעובדה שהוא איתר את הרוע בעולם וסימן אותו. הרוע בשביל קפקא הוא שרירותי. סתמי. ובספרים שלו הרגשתי מחאה נגד הרוע הזה שקיים בעולם. העובדה שהוא כתב על זה היא סוג של מחאה. הוא לא השלים עם הרוע הזה. עם זה אני מזדהה. כן. זה מרגש אותי".

וזה די הגיוני, לכן, שתאהב לקרוא גם את קאמי.
"יש קו מחבר בין קפקא לקאמי. לדעתי, קאמי הושפע מקפקא. ב"המיתוס של סיזיפוס", למשל, הוא שואל  מה המשמעות לחיים בעולם המודרני, עולם אבסורדי, עולם שאין בו ערכים מוחלטים של טוב ורע. הוא מגיע משם למחשבות קיצוניות, על התאבדות, אבל ב'האדם המורד' הוא נותן את הגישה ההפוכה. העולם אבסורדי, ולכן המרד של האדם הוא בעצם בבחירה להמשיך ולחיות. הוא כותב שם ש'די במאבק להגיע אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם...' – זאת אומרת, שהדרך יותר חשובה מהמטרה. הפעולה חשובה יותר מהתוצאה. הפעולה היא המרד. המעשה האמיתי הוא לא ההישג, אלא העשייה. זה נהדר, בעיני. זה משהו שכל אמן צריך לחשוב עליו היטב, ולאמץ אותו".


ניגנת בכלא?
"גם ניגנתי. הרשו לי להחזיק גיטרה בתא ופגשתי איזה אסיר שניגן על עוד, אז היינו מנגנים בדואט והוא לימד אותי כל מיני תרגילים מעניינים בנגינה. איך לנגן על גיטרה, כמו על עוד. זה מייצר צלילים מעניינים. למדתי מזה לא מעט. .."

אני מבין מכל זה שיצאת מהכלא עם איזו השקפת עולם חדשה.
"יותר עם נקודת תצפית שונה על סמים. אני עדיין חושב שזה דבר מאוד אינדיבידואלי, ושמי שרוצה לדפוק לעצמו את הראש, זו זכותו המלאה לעשות את זה".

קוקאין מעודד את היצירה?
"תלוי. לפעמים זה בדיוק ההיפך. בכלל בסמים יש אשליה גדולה. לדעתי אסור להתמכר לכלום. גם לא לבירה ולא לסיגריות, למרות שאני אוהב לעשן ולשתות".

כצעיר שמתבגר בשנות השמונים היה נראה לי, ולכל החבר'ה שלי, שמאוד מאוד הצלחתם באירופה, אתה ופורטיס. שדי נהניתם מהחיים. למה חזרתם?
"אישית, היתה לי תמיד תחושה של ארעיות שם. סבלתי ממזג האוויר באירופה. פשוט סבלתי. כשהשמיים נמוכים במשך תשעה חודשים ובלי אור. הסתובבתי שמונה שנים בעולם, וכאן – מה לעשות – כאן אני מרגיש הכי טוב. יש לי את החברים והשפה העברית שלי, למרות שאני מדבר צרפתית מהבית ולא היו לי קשיי שפה. עדיין, גם העברית טובה בעיני יותר מכל השפות וגם מזג האוויר בישראל יותר מוצא חן בעיני.
חוץ מזה, סבא שלי ברח מברית המועצות ואני כאילו ברחתי מכאן. אז מה הרעיון? לתקופה מסוימת זה היה נכון לעזוב את ישראל. אבל זהו. עכשיו טוב לי פה, ואני אשאר פה לתמיד".

ב-1988 התרחש הנס של 'סיפורים מהקופסא', ומאז הכל השתנה.
"ניצן זעירא התקשר לפורטיס ואמר לו שאחרי 10 שנים הגיע הזמן לעשות את התקליט השני שלו בעברית. קפצנו על המציאה, רמי ואני, ובאנו לארץ, התקליט יצא באוקטובר 88', והתגובות היו נהדרות. לא ציפיתי לזה, אבל הקהל השתנה, התבגר, התקשורת הייתה בוגרת ובשלה יותר לחומרים האלה. זהו מאז אנחנו כאן".

חוץ מהטורקית, הצרפתית, האנגלית והעברית סחרוף מלהג גם בשפות אחרות. "אני יכול להזמין אוכל בהולנדית", הוא מצטנע בחיוך. האקלקטיות שלו באה לידי ביטוי גם במוזיקה שהוא אוהב לשמוע. "תמיד שואלים אותי מה אני אוהב, וקשה לי לענות", הוא אומר.  "זה כמו שישאלו אותי מה אני אוהב יותר -  הר או נהר.  אני אוהב מוזיקה הודית אותנטית ושירים מצריים של עבדול וואהב לצד רוק אנגלי, סטרווינסי ושירים עבריים. גדלתי בבית מזרחי אבל בעיקר שמענו שנסונים צרפתיים. מרגע שאני זוכר את עצמי אהבתי גיטרות ורוק. אני חושב שכל הזרמים קיימים בי. אני רוצה נורא, למשל, לעשות תקליט מזרחי, ממש מזרחי, אמיתי, לא כגימיק. אני עוד לא מוכן לזה, אבל הייתי רוצה להגיע גם לאנשים בתחנה המרכזית".

אתה מאוד מבוקש כמפיק מוזיקלי.
"קראו לי לשתי הפקות, זה קרה, אבל אני לא אוהב את זה. אני לא מתכוון לעבוד כמפיק מוזיקלי אלא אם אהיה במצב כלכלי קשה ויציעו לי הרבה כסף. קשה לי להיות מפיק מסיבות פסיכולוגיות. יש לי נטייה להיכנס למעורבות רגשית עמוקה וחזקה, ומפיק צריך לשמור את עצמו קצת בחו, כגוף שמבקר את הדברים. עם ורד קלפטר ו'לגמרי לא שקטים', 'נקמת הטרקטור' ו"כרמלה גרוס ואגנר' העבודה היתה על בסיס חברי והיו עוד אנשים מעורבים. לא הייתי שליט יחיד.

יש לך גם ביקורת עצמית מפותחת?
"יש לי חוש ביקורת מפותח מאוד לגבי עצמי. אני יודע במה אני פחות טוב. ניסיתי, למשל, לכתוב מילים לסולו שלי וזה לא יצא ממש מוצלח לטעמי. לכן השתמשתי בטקסטים של אחרים. ערן צור, רמי פורטיס, יונה וולך, דוד אבידן, שאול טשרניחובסקי. אנשים שהמלים הן אמנותם".

חיפשת לבטא אמירה מסוימת בתקליט הראשון שלך? הטקסטים שבחרת לאלבום מייצגים את ברי סחרוף האדם?
"ביקשתי יותר מילים צבעוניות, לא מוגדרות באופן מוחלט. שירים שנעים באזורי דמדומים בין מציאות וחלום. גם המוזיקה נכתבה ככה, חלומית-סיוטית, עם הרבה אווירה".

שנים ארוכות שאתה ורמי פורטיס יחד.  אפילו נולדתם באותו יום. איך אפשר לשמור על מערכת יחסים שפויה וגם יצירתית?
"שמעתי מלא מעט אנשים ש'זה דומה לפורטיס', על השירים שלי. אנחנו עובדים יחד משנות השבעים ויש בינינו קשר יצירתי וחברי חזק. אנחנו מלחינים ביחד וסביר שתהיה השפעה הדדית. אני שר יותר כבד ונמוך בקו אחד עם המוזיקה אבל אני ופורטיס מאוד שונים. אני יותר מופנם ופחות תקשורתי. לא מדבר הרבה. רמי הוא איש מאוד מילולי ואקספרסיבי".

יצא לכם לריב פעם?
"ועוד איך! פעם אחת, בסיבוב של 'פורין אפייר' בצרפת הופענו 23 פעמים בשלושה שבועות. אתה ישן עם מישהו, נוסע איתו בדרכים, אוכל איתו שלוש פעמים ביו, עושה סאונד ועולה לבמה, יום אחרי יום אחרי יום. זה יוצר לחץ אדיר שבסוף מתפרץ. אחרי אחת ההופעות רמי כעס על טעות שעשיתי ואמר מילים לא נעימות. אני עניתי ועלינו לטונים גבוהים. היו שם צרחות נוראיות והמארגנים היו בטוחים שאנחנו הולכים להרוג אחד את השני. בסופו של דבר אתה מוציא את העצבים ונרגע כעסנו קצת. השלמנו וזהו. זה קורה וזה חלק מהעניין".

מה אתה עושה אחרי הופעה?
"תלוי. בדרך כלל אני נמנע מלאכול שמונה שעות לפני שאני עולה לבמה, ככה שאחרי ההופעה אני רעב כמו כלב. אם היתה הופעה גרועה אני רק רוצה להתרחץ וללכת לישון. אחרי הופעה טובה בדרך כלל אנחנו נשארים ביחד, כל הלהקה, אוכלים מדברים שותים משהו. ממצים את החוויה עד הסוף".

איך אתה מבלה?
"בגלל העובדה שהמקצוע שלי הוא להיות עם הרבה אנשים ורעש בעוצמה גדולה כשאני יוצא לבלות אני מחפש מקומות שקטים עם מעט אנשים.


אפילוג:
'הכל או כלום', סטייטמנט קיצוני, שם טוב לאלבום סולו ראשון. סחרוף לוקח את נתוני הפתיחה המצויינים שלו ויוצא לדרך. 'הכל או כלום' הוא האופן שבו הוא מנסה לבדוק את פוטנציאל האלילות שלו. ברי סחרוף הוא שם שקשה לשכוח. הוא יפה תואר ודק גזרה, אמן מבצע ונגן גיטרה עם רגישות גבוהה לטקסטים. כל אלה הופכים אותו למועמד ודאי לפוסטרים צבעוניים שיתלו בחדרי הנערות. עם האלבום הכישרון והיופי הוא יוצא לדרך לשחק את המשחק. יש לו את כל הנתונים הדרושים לעשות את זה. להפוך לגיבור הגדול הבא של הרוק הישראלי.



חלק מהקלטות השיחה הזו פורסם ב"מוניטין", יולי 1991

אין תגובות:

פרסום תגובה