13 בינואר 1998

כתבה- ברי המלך משינקין באהבה - 13.1.1998


ברי המלך משינקין באהבה - מאת: אסף גפן , מובא מתוך עתון "מעריב" 13.1.98
השבוע עלתה לשידור הסידרה "סוף עונת התפוזים ", אלא שלאור מצבו של הרוק הישראלי ובניגוד לכוונת המשורר, היא עשויה להיראות פחות מסדרה תיעודית ויותר כהספד בשניים עשר פרקים. אם "ים של דמעות" חגגה את תור הזהב החדש של המוסיקה המזרחית במצעד להיטי הקיפוח של כל הזמנים, הסידרה של יואב קוטנר תופסת את מושאי התיעוד המעוטרים שלה בדרך למטה. אף על פי שלזכותם יאמר שאם כבר מתעדים מפעל בגסיסה, עדיף באמת לא לקרוא לזה "תקומה". ממש עכשיו לפני עשר שנים חזרו רמי פורטיס וברי סחרוף מגלות בריסל לארץ באותו "מהלך" מפורסם, שהיה אמור לעשות לרוק הישראלי של שנות התישעים את מה ששיחרורו של שרנסקי מסיביר היה עבור "ישראל בעליה". היום, כשהעגלה מקרטעת והסוף שבוע רגוע, אפשר כבר להתווכח על מה באמת יתא לנו ממהמהפכה הבלגית, ובעצם הדבר הוודאי והבלתי ניתן לעירעור היחיד שנשאר לרוק הישראלי משובם של פורטיס וסחרוף, הוא סחרוף. משבזמן האמת של הקאמבק קיבל מקסימום בוקסת צד קטנה בשולי הראיונות עם פורטיס הוא היום היחיד שאפשר לסמוך עליו שיחיה ויבעט בכבוד, גם אחרי יותר מחמש-עשרה תקליטים וערב אלבום הסולו הרביעי. דווקא בעידן שבו ביישנות ומופנמות אינן נחשבות תכונות משתלמות, מעמדו של סחרוף בפיסגת מה שנשאר מהרוק הישראלי נראה פורטיסי מתמיד. "אני לא טוב בלהידחף ואני לא סומך על המרפקים שלי, עכשיו, כשאני צריך לדאוג לעצמי ולהסתדר בלי להקה, לבד. אני בנאדם כזה שאיפה שצפוף אני מתרחק. פה אני שומע על מלחמות וקליקות של מוסיקאים וזה ניראה לי אסון להיכנס לזה, ממש אסון
ב'סיפורים מהקופסא', סחרוף היה שותף מלא, אבל התקליט יצא תחת שמו של פורטיס בלבד. ולא שהיתה לו בעיה עם זה. ניצן זעירא, המנהל האישי והמפיק של סחרוף מאז ועד היום, אומר שלכולם מסביב היה הרור שברי ייצא בעתיד לקריירת סולו, חוץ מאולי לגיטריסט עצמו. בינתיים הוא הסתפק בתפקיד השותף האלמוני למביני עניין, בעיקר נגני גיטרה ונערות שכותבות שירים. פורטיס המלהטט נהנה בינתיים לשמש הפנים, הקול ורוח הקודש לא רק של הצמד אלא של הרוק הישראלי החדש בכלל. וגם כשכבר כולם ידעו לדקלם שאבא של פורטיס היה פקיד בכיר בעיריה ושהוא היה החשמלאי של תמוז שכיסח בהפסקות, העובדות על סחרוף, שנולד בתורכיה, גדל בבת-ים ורמת אביב ואף פעם לא אהב לדבר, נשמעו פחות מעניינות. החשיפה העיקרית שהוא קיבל עד אז היתה קשורה לשמונת החודשים שהוא בילה בכלא ב 84 עקב מעצר בשדה התעופה עם 15 גרם קוקאין. גם זה לא הזיק לתדמית של איש המיסתורין החי על הקצה ושאור הזרקורים לא עושה טוב לעור הפנים שלו. אלא אם כן מדובר באלה של הבמה. בחזית ברי נוהגים לראות בהופעות החיות את המקום בו הוא קיבל את הביטחון וההכרה שהוא יכול לעשות את זה לבד. סחרוף תמיד סיפר שרק על הבמה הוא מרגיש בטוח, וככה זה גם נראה
זעירא: "עד היום, אם אני צריך לשים את האצבע על דבר אחד שהביא את ברי למעמד שלו, זה ההופעות החיות. זה משהו שנבנה לאורך הזמן ולא זקוק לשום צידוקים נוספים. ברי הכי אוהב להופיע ולנו חשוב הקשר עם הקהל בהופעות. שם הוא מוציא מעצמו את הכי טוב ולכן גם חשוב לו לייצר שירים שלאו דווקא יהיו להיטי רדיו, אלא יותר להיטי הופעה. בלי קשר למכירות התקליטים, יחסית למצב השוק היום ברי מופיע הרבה וגם מצליח למלא הופעות. ובגלל שיש לו הופעה כל כך טובה ואמינה, הוא גם כל הזמן מגדיל את פלח הקהל שלו". תקליט הסולו הראשון של סחרוף, "הכל או כלום", יצא ב 91, עוד במהלך ההופעות המשותפות עם פורטיס, וככה הוא גם נשמע. פורטיס היה שותף לכתיבת הלהיטים "חלליות", "לחץ", ו"אמונה עיוורת", שעזרו לו להתחבר גם לקהל של דיסקוטקים בקיבוצים ולהגיע עד היום למכירות של 30 אלף עותקים, לא ברור כמה מזה באמת יושב על הכתפיים העצמאיות של סחרוף. בשלב הזה עדיין לא נראה ברור, גם לו כנראה, האם מדובר בקריירת סולו ממשית או בתקליט צד של ההרכב הישן. הבילבול המסויים וחיפוש הדרך התבטא בחוסר אחידות, כמו למשל בשירי משוררים לצד "חלליות- להיות או לא להיות" והחידוש ל"מי מכיר את האיש שבקיר". מי שעדיין נעדר לחלוטין מרשימת כותבי הטקסטים היה אחד, ברי סחרוף. "חושבים שאני אשכנזי טוטאלי, אבל אני מאוד אוהב את מה שקשור במזרח". (ידיעות אחרונות, 91 ) . "אני רוצה לעשות תקליט של מוסיקה מזרחית. להתקרב לאיפה שהם. אבל זה בטח ייקח לי המון זמן, כי יש לי המון ללמוד.היום הייתי רוצה להתקרב ליכולת של בועס שרעבי לרגש, כמו שפעם רציתי לנגן כמו ג'ימי פייג" (תל אביב, 95). רק שנה מאוחר יותר העיזו פורטיס-סחרוף להיפרד כידידים. התקליט השני "סימנים של חולשה" (93), כבר נפתח עם "כמה יוסי", כנראה השיר המשמעותי ביותר של סחרוף שגם כולל את רוב המרכיבים שהגדירו אותו כאמן עצמאי, ועוד כזה שדי מהר התעלה גם על השותפים הישנים שלו. קצת מזרח, קצת אלקטרוניקה, קצת נוסטלגיה, קצת גיבורי גיטרה, קצת מורכב וקצת להיט. הפעם סחרוף כבר היה האחראי הראשי לכל הטקסטים, ובשיר הפותח עוסק הדג הקר בביוגרפיה הבת ימית שלו, הרבה מלפפון חמוץ והרבה לחם עם חלבה. השם של סחרוף התחיל לקבל פנים ואופי
סחרוף כבר בחש- בימי מינימל קומפקט ובהרכב הייצוא שלו עם פורטיס, פוריין אפייר,- בקדירת הצליל המזרחי, אבל אז זה עדיין נשמע לרב האנשים כאן כמו רשמים של להקה אירופית מחופשת קיץ בסיני. בעידן הסולו שלו סחרוף העז כבר להסתכל למוואל בעיניים, והשיא עוד לפנינו. בימים אלה, ימי מלכות הבן-צור והמירוץ אחרי הג'חנון, סחרוף נמצא במקום טוב על קו התפר המזרח-מערבי. "לב שבור", תקליט השדרים השני מתוך "נגיעות" החדש, כבר הולך עם המוצא התורכי שלו את כל הדרך. לאור כמות ההשמעות של השיר ברדיו, לאבי ביטר יהיה קשה להתלונן שמעדיפים שם את הז'אנר התימני. כמי שנתפש במשך שנים כגוף מוזיקלי זר בארצו, מצא מקלט במדינות קצת יותר קרות, וגם כשחזר לא נראה כמי שאוהב להרביץ בדיחות עם החבר'ה - סחרוף מוכיח עכשיו שהוא מחובר לא רק לזמן, אלא גם למקום. פורטיס לדוגמא יכול לצעוק עד מחר שאמא שלו עיראקית, אבל הוא דומה מידי ליאיר גרבוז בשביל לא להיחשב היום הפולני האחרון. והיום גם זה סוג של חיסרון. נכון שהנגיעות המזרחיות לא עזרו לסחרוף הרבה בקרב הקהל בעיירות הפיתוח, אבל בשנות התשעים הרי אין כמו שינקנאים לדעת להעריך חומוס טוב
מה שעזר לברי לא להישמע לעולם כמי שתר אחרי הטריק האתני הזול היה לא רק ארץ הולדתו, אלא בעיקר הקול החרוך, הגיטרה והעטיפה הכבדה, ששמרו על הפאסון האלטרנטיבי. החל מהאלבום השני סחרוף סטה מהצליל המאפיין של התקופה הפורטיסית והבהיר שיש בעל בית חדש. ב"סימנים של חולשה" הוא עבד עם רע מוכיח הטרי, ולצד הגיטרות כיכבו בתקליט תכנותים, סמפלרים ומילים אלקטרוניות אחרות. על המטען המיתולגי הישן הוא הוסיף תלבושת חדשה, ולפחות בטריטוריית הרוק התלאביבי של התקופה העסק נשמע חדשני. סחרוף הוכיח שהוא לא רק עומד בפני עצמו, הוא גם יותר בעניינים מכולם. כמה חודשים מאוחר יותר הוציא האקס המיתולוגי את תקליטו הראשון עם הרכב חדש, האחים פורטיס, שבו למרות הנסיונות לעשות רוק עם גיטרות של הדור החדש, הוא לא ממש הצליח להשתחרר מהמודל המוכר שלו. זה לא לקח עוד הרבה זמן עד שהמונח "פורטיסחרוף" פינה את הפינה לביטוי העצמאי "ברי", הנאמר כמושג בעל הדרת כבוד, שאינו זקוק לעזרתו של שם המשפחה
זעירא: "אני רק יכול להגיד שברי כל הזמן מתעדכן, כל הזמן רוצה להתקדם, כל הזמן מחפש דרכים חדשות. ואז, כשהוא נתפש למשהו מסויים, הוא עושה אותו. הוא לא ממש מישהו שאומרים לו לפני תקליט מה לעשות".
למרות האופי המופנם סחרוף הפגין בשנים האחרונות גישה ספורטיבית להרפתקאות. תפקודו כאחד המפיקים המוסיקליים העסוקים בסביבה, בעיקר באזורי השוליים הרכים (רשימה חלקית: ערן צור, ארקדי דוכין, טל גורדון, ורד קלפטר, דן תורן, סדרני הדשא, האצולה, ותיקי הבריגדה), חיזק אותו בעמדת הסופר מודל הכמעט רשמי של הרוק הצעיר. סחרוף גם הלחין את הפסקול לשני סרטים מוערכים, "קלרה הקדושה", ו"לנגד עיניים מערביות", וכן להצגות ופרויקטים פרינג'יים אחרים. מחמי רודנר אולי יקחו תגובה לעיתון, אבל סחרוף הוא כרגע מלחין הבית של "הרחוב האמנותי הצעיר". אבל בשורה האחרונה של הפרק הפורטיסי ובסיבות לכך שתוך חמש שנים סחרוף האפיל במעמדו על מי שהיה הצד המואר של הצמד, אפשר פשוט לכתוב שאם תנסו להיזכר בעשרה שירים של השניים בתקופה שלאחר הפירוד, סביר שבערך שבעה מהם יהיו של סחרוף (אף על פי שהאופי שלו פחות להיטי), וששני התקליטים הקודמים שלו הם הטובים של התקופה
"רק בשלוש השנים האחרונות אני שומע פתאום שאני יפה. זה חוזר אלי ב'היא דלוקה עליך כי אתה יפה'. אני לא יודע איך להתמודד עם זה"
הבנות, כמו תמיד, הבינו הכל ראשונות. ברי היה עוד יפה לפני שהוא היה אופה לבד. מכיוון שהוא לא היה מהסוג שרק עומד ועושה פרצוף של חתיך, הלוק הסחרופי צמיד השלים את הפרסונה: מהבחור הביישן ששר רק את "ניצוצות" ועד "ככה זה (לאהוב אותך)" החדש, שמאיים לשבור את שיאי ההשמעות של גל"צ. כן, זה עובד אפילו ברדיו. העובדה שברור לכולם שהוא לא הגיע עד לכאן בגלל העיניים היפות שלו לא צריכה למנוע את שאלת השפעתן בעידן שבו השמש תמיד זורחת מהטלויזיה. שלא לדבר על הסוגייה הזאת בהקשר של פורטיס. לא פחות מאשר הקריירה המוסיקלית שלו, מעמד החתיך של סחרוף עשה את כל הדרך מהשוליים לכיוון מרכז המפה. מחתיך אלטרנטיבי לקהל יעד מפולח של אלה שדרישותיהן הספציפיות כוללות בחור מיוסר + גיטרה, עד מקום קבוע ברשימת האנשים היפים בישראל של "סופשבוע". במובן הזה הרומן עם יעל אבקסיס הכניס אותו לתקופת מה לא רק לרשימת המכותבים של מדורי הרכילות, אלא גם למיינסטרים. קשה להגיד שזה הפך את התקליטים שלו נגישים לכל קהל היעד של פרסומות הבנק הישיר הראשון, אבל גם לא כדאי לזלזל. כי אם אתה אוהב לשתוק, כדאי לפחות שתהיה יפה. זעירא: "ברי כבר נמצא במצב שהקהל המסור שלו סומך עליו וירוץ לקנות את התקליט. השאר יבואו דרך ההופעות. ככה, ולא דרך הטלויזיה שמעבירה משהו אופנתי וחולף. ככה שגם אם הוא לא מתראיין לכל תוכניות האירוח - והוא לא יתראיין לרובן- מקסימום מה שיכול לקרות מזה הוא שלאנשים ייקח קצת יותר זמן לקנות את התקליט
"לפעמים אני חושב שאם תוך שנה שנתיים אני אעניין אף אחד, והמוזיקה שלי לא תעניין, ואף אחד לא יציע לי להפיק לו תקליט, אני אפתח בית קפה"
"אני לא סופרסטאר ואני לא רוצה להיות, וזה התברר לי סופית בשנה האחרונה"
ועדיין, כל הדברים היפים האלה לא עזרו לסחרוף לחרוג הרבה מעבר למגרש הביתי והצר של הרוק התל אביבי ושלוחותיו. "סימנים של חולשה", אחרי כל הרעש והביקורות, מגרד היום את ה-13 אלף עותקים. "חם על הירח", תקליטו השלישי שיצא לפני שלוש שנים, כלל הפקה רגועה ומדוייקת יותר מבעבר וכמות גדולה יחסית של שירי רדיו מובילים ("מפנה מקום", "יומולדת", "77"). סחרוף נשמע ברור, רך וחם יותר, על הירח ובכלל. כמו במקרה של "היה טוב היה יוסי"גם עם "יהיה לנו טוב כיהיה חם על הירח", סחרוף הוכיח שגם אם הוא לא נמצא בצמרת הוורבליות הישראלית, דווקא יש לו חוש למשפטי מפתח מסחריים. ברי התמקם עם התקליט הזה בעמדת בכורה ברוק הישראלי שאיננו גלגל'צי. יש לו הביוגרפיה, יש לו ההופעה, יש לו השירים, יש לו הקול, יש לו הכל. כמה זה שווה ? "חם על הירח" מכר עד היום בסך הכל 19 אלף עותקים. זה מה שאפשר לעשות היום עם ארומה אלטרנטיבית
זעירא: "הצפיות של ברי הן שכל תקליט שלו יגיע למאה אלף עותקים, והם יגיעו. צריך רק זמן. זה תהליך
בחודש הבא ייצא "נגיעות", הרביעי של סחרוף. ברי מגיע אליו מיתולוגי, גיטריסט, קשוח, רגיש, חתיך, אוריינטלי, אלקטרוני ואחרי גיל 40. 41 נשמע כמו גיל טוב להחליט האם הוא נשמע במקום המכובד או מתקדם הלאה. שני השירים הראשונים מתוכו עשו כבר כל מה שאפר ברדיו, אבל השלישי "עבדים", שינוגן מהשבוע הבא, יכול לעשות את ההבדל. סחרוף אמר בעבר: "המילים שלי נועדו להיות משהו שבין חלום, סיוט ופנתזיה. משהו שלא כל כך מדבר על המציאות ממש". אבל עם שורות המפתח החדשות: "כולנו עבדים אפילו שיש לנו כזה כאילו", הוא נשמע לראשונה בהיר וציבורי כמאיר גולדברג. ביחד עם סאונד קש ישראלי יחסית, המעגל הרחב של תומכי דור שלום עשוי לאמץ אותו בחום. בנענע דיסק, חברת התקליטים של סחרוף, מזכירים כמודל של מוכר-שאינו-מתפשר את אהוד בנאי
זעירא: "אנחנו לא יודעים בדיוק מה יהיה, וקשה לדעת בדיוק מה ייתפוס, מתי קוטפים את הפירות ומה זה בדיוק אומר. בכל מקרה, לברי תמיד יהיו ההופעות ואנשים שיגיעו אליו עם הזמן. בגלל זה הוא גם לא מפחד למשל שבחלק מהשירים בתקליט החדש ההפקה דווקא מזכירה את "סימנים של חולשה" והיא עמוסה יותר מבתקליט הקודם. ברי עבד הפעם עם הרבה אנשים ומפיקים מוזיקליים שונים, כך שהשירים מאוד שונים אחד מהשני
אז "נגיעות" כולל גם חלקים שההפקה הסמיכה בהם עשוייה להישמע סגרירית מדי עבור אוזניים רחבות, מה שמזכיר שגם כשסחרוף נראה זמין מתמיד, הוא עדיין קשה להשגה. כך שאולי סוד הקסם טמון דווקא בכך שאתה אף לא יודע מה יהיה אצלו מחר על הקו.



אין תגובות:

פרסום תגובה