11 בינואר 1994

כתבה- תצוגה של עוצמה אדירה- סימנים של חולשה -11.1.1994


תצוגה של עוצמה אדירה  מאת: אבי אפרתי. מובא מתוך עיתון "הארץ" 11.1.94
סימנים של חולשה הוא תצוגה של עוצמה אדירה. אלבום מצוין שכמותו לא יוצאים כאן כל יום. ברי סחרוף מוכיח שהוא המוסיקאי הכי מוכשר שהצמיח הרוק הישראלי בשנים האחרונות, אבל ליצירה המוצלחת הזאת אחראי אדם נוסף, רע מוכיח שהיה שותף בלחנים ובהפקה המוסיקלית. מי שמכיר עבודות קודמות של סחרוף יכול להבחין בנקל בתרומתו של מוכיח ולברך על הצטרפותו להפקה המוסיקלית. אפשר להניח שיהיה לו מה להגיד בתחום הזה גם בעתיד. מה שהופך את "סימנים של חולשה" לאלבום מוצלח לכך הוא השילוב שבין עוצמה למורכבויות רב-ממדיות. זה הרבה יותר מעוד אלבום רוק-גיטרות מוצלח עם שירים עליו, עליה ועל מה שביניהם. ואם בהאזנות הראשונות נדמה שזה שילוב יומרני מעט, ההאזנות הבאות מפריכות תחושה זו. צריך להתאמץ כדי להתיידד עם האלבום הזה: הוא דחוס, אינטנסיבי ותובעני במיוחד. אבל ההשקעה משתלמת. "סימנים של חולשה" הוא מצרך חובה למי שהרוק הישראלי קרוב ללבו
לתפיסה שהנחתה את מוכיח וסחרוף בהפקה המוסיקלית אין תקדים בישראל. מעולם לא שולבו סמפלרים בצליל באופן דומיננטי כל כך, אבל ההישג הגדול של השניים טמון בשילוב בין הצלילים הדגומים לתפקידי הגיטרות-באס-תופים. הגיטרות המצוינות של סחרוף עובדות ללא הפסקה, מכתיבות את המגע הכוחני, אבל גם מקשטות. הדגימות מוסיפות עומק, עושר, תחכום ותזזית. אף אחד מהיסודות לא בא על חשבון השני, ובסינתזה בניהם ניכרת יצירתיות רבה. קשה גם לא להתרשם, כמו גם בכל יצירותיו של סחרוף, מהרגישות שלו לאסתטיקה. היופי שולט ברגעים רבים של האלבום הזה, אף פעם לא על חשבון התוכן המוסיקלי, והוא מעורר פעמים רבות אסוציאציות ויזואליות. האזנה מזכירה לעיתים התבוננות בציור, עם ריבוי צבעים כהים ועמוקים ויסוד אבסטרקטי בולט. הסינתזה קיימת במישור נוסף, מצד אחד יש באלבום פן מלודי, ענוג ומתלטף, לעומתו אפשר להבחין ברובד אחר, סהרורי ומורבידי המיוצג באלמנטים פסיכדלים ואווירה הזויה ומסוויטת. לשני הצדדים האלה מצטרפת תחושה אניגמטית ומרחפת שמעניקה ממד של רכות ופנטסיה. אפשר לדבר על אספקטים נוספים רבים. זאת אחת ממעלותיו הגדולות של האלבום. הוא לא משעמם לרגע, וריבוי הרבדים בו מגרה ללא הרף למחשבה. אפשר לשמוע שוב ושוב ובכל פעם לגלות דברים חדשים. האלבום נפתח עם "כמה יוסי" ו"רעש לבן" שני קטעי רוק מוחצים וסוחפים שיצטרפו מן הסתם ל"לחץ" ו"אינני אוהב אותה" כהמנוני הופעות. "הזיות" פותח בהצלחה דלת לעולם חושני ממכר ו"תני לי מקום" מבליט היטב את תחושת האימה הנלוות למשיכה אל הנשיות . יש כאן כמה רגעי רפיון אבל השפעתם שולית. הלחן של "חבל שאת לא" בינוני ומטה. אבל ההפקה המוסיקלית שלו נבונה ו"אם הייתי" הקטע המצוין המגיע בעקבותיו מסווה אותו היטב. גם האנמיות המסוימת של "נפתלי הדג" איננה משמעותית ליד הרוך היפהפה של "בשבילך" הקודם לו. האקסטטיות הנהדרת של "אני רוצה מדבר" מזכירה את נירוונה ואת זורופה של יו 2 . השירה של סחרוף עדיין בעייתית גם אם יש שיפור והסוואה יעילה באמצעות ההפקה המוסיקלית. הקושי הגדול של סחרוף איננו קולו אלא נוכחותו שחסרה את העוצמה והכריזמה המתבקשות מסולן רוק. החסרון הזה מקשה על מימוש מלוא הכוח הגלום בכמה מהקטעים. אבל הבעיה הזו מצליחה לעמם את ההישג האדיר של סחרוף ומוכיח באלבום הזה

אין תגובות:

פרסום תגובה